החלטה בתיק רע"א 5834/03

המשנה לנשיא ת' אור:

1.        המשיב נפצע בתאונת דרכים ביום 5.2.99. אביו, חאדר עבדאללה ז"ל, מצא את מותו בתאונה לנגד עיניו. המשיב הגיש תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים. במהלך בירור התביעה בפני בית משפט השלום ביקש המשיב מבית המשפט כי ימונה מומחה בתחום הנפשי, וזאת לאור נזק נפשי שטען כי נגרם לו עקב נוכחותו בשעת מותו של אביו בתאונת הדרכים. המדובר היה, אפוא, בניסיון המשיב להוכיח עילת פיצוי לפי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה ואח' נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל ואח', פ"ד מד(3) 397). בית המשפט קבע, שאין למנות מומחה רפואי בתחום הנפשי. בהמשך ההליכים, ביקש המשיב פעם נוספת מבית משפט השלום שימונה מומחה בתחום הנפשי. לבקשה זו צירף מסמך חדש שלא היה בפני בית המשפט בשעה שהחליט את ההחלטה הקודמת. המדובר באישור מטעם המרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים בצפת מיום 10.10.01 (להלן: אישור בית החולים בצפת), בו מצויין כי היו למשיב שלוש פגישות במרפאה עקב קשיי תפקוד בבית ובבית הספר, אשר לטענת בני משפחתו החלו כשנתיים קודם לכן לאחר שהיה מעורב בתאונת הדרכים בה נהרג אביו.

           עוד צוין באישור בית החולים בצפת, שהמשיב אובחן כמי שסובל מבעיה ביחסי הורים-ילדים ומבעיה בלימודים, והומלץ על הדרכת המשפחה, טיפול פרטני ועידוד הנער ליצירת קשר עם דמות תומכת ומארגנת. בדיון בבקשת המשיב למינוי מומחה, שהתקיים באותו היום, דחה בית משפט השלום את הבקשה בשנית, וקבע שאין באישור בית החולים בצפת כדי לשנות את החלטתו.

           על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה, ונקבע בה לענייננו כי :

"... בשלב הזה, לא הונחה תשתית מספקת למינוי מומחה בתחום הנפשי".

           ביום 18.6.02 ניתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בתביעת הפיצויים העיקרית של המשיב, ובו נפסק, בין היתר, כי לא יינתן למשיב פיצוי בגין נזק נפשי. המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה בו ערער, בין השאר, על כך שלא מונה לו מומחה פסיכיאטרי. לנימוקי הערעור צירף ב"כ המשיב מסמכים רפואיים נוספים לאישור בית החולים בצפת. מסמכים אלה כללו מכתב מאוקטובר 1999 מרופא קופת חולים כללית, ד"ר נוג'ידאת, בו צוין שלפי סיפור המשפחה סובל המשיב מסיוטים בעיקר בשינה; הפניה לרופא מטפל מיום 12.9.02 שניתנה מטעם נוירולוג בשם ד"ר יעקב מר, הכוללת קביעה כי ממצאי הבדיקה של המשיב מצביעים על תסמונת פוסט טראומטית עם סימנים דיכאוניים, וכי הוא זקוק לייעוץ פסיכיאטרי במסגרת מרפאת בריאות הנפש.   

           בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפש, ואף מינה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי את ד"ר א' בן-אפרים. בהחלטת בית המשפט נקבע, שמומחה זה יבדוק את המשיב ויקבע אם נשארה לו נכות נפשית עקב תאונת הדרכים; ואם כן מה סוגה, שיעורה, והאם יש קשר סיבתי בינה ובין העובדה שאביו נהרג לנגד עיניו בתאונה זו. עוד קבע בית המשפט, כי לאחר שיקבל את חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטרי הוא יאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם ואז יינתן פסק הדין בערעור.  על החלטה זו הוגשה הבקשה שבפנינו.

           הוחלט להעביר את הדיון להרכב שלושה, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וערעור הוגש כדין.

2.        טענותיה העיקריות של המבקשת בענייננו הן שתיים:

           ראשית טוענת המבקשת, כי לאחר שהחליט בית משפט השלום שאין למנות מומחה רפואי, ולאחר שבקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, לא היה רשאי בית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת ערעור על פסק הדין, להפוך את ההחלטה. שנית היא טוענת, כי משקבע בית המשפט המחוזי, ביושבו כערכאת ערעור, שיש למנות מומחה, היה עליו להחזיר את התיק לבית המשפט בדרגה הקודמת לצורך זה ולא למנות את המומחה בעצמו.

3.        השאלה, האם ניתן להשיג על החלטה אחרת של הערכאה הראשונה במסגרת ערעור על פסק דין של ערכאה זו בנסיבות בהן בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה מנימוקים שהינם לגופה של ההחלטה, שנויה במחלוקת בפסיקה (השוו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, עורך ש' לוין, 1995) 797).

             בתחילה הושארה בצריך עיון השאלה הכללית האם עצם דחייתה של בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת חוסמת את תקיפתה של ההחלטה במסגרת ערעור על פסק הדין. בעניין זה קבע הנשיא אגרנט (ע"א 456/70 אלכסנדר נ' אלכסנדר, פ"ד כו(1) 735, 743):

"... לא אביע דעה בשאלה, אם המערער היה מנוע מלעורר בערעור זה את שאלת הסמכות, נוכח העובדה שהיא הוכרעה לרעתו בשני הליכי ביניים שנתקיימו בין הצדדים בבית המשפט המחוזי ושתי בקשותיו לרשות ערעור נדחו" (מנגד ר' עמדת השופט קיסטר, שם, 739).

           בהמשך הסתמנה נטייה בפסיקה, לפיה אין בדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת  מנימוקים שהם לגוף העניין כדי למנוע השגה על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק הדין. כך קבע מ"מ הנשיא, י' כהן (המ' 645/79 סטלה שרות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פ"ד ל"ה(3) 437, 442) (להלן: פסק דין סטלה):

"אחד הטעמים השכיחים לדחיית בקשה לרשות ערעור הוא - שאין סיבה מספקת להטריד את ערכאת הערעור בדיון בהחלטת ביניים או בהחלטה אחרת, שניתנת במהלך בירור התביעה, אלא מוטב להשאיר את כל השאלות לדיון בערעור על פסק הדין. ברור שאם לא ניתנה רשות ערעור מטעם זה, אין למנוע מהמבקש להביא את טענותיו נגד ההחלטה, כשיערער על פסק הדין, אולם גם אם הבקשה לרשות ערעור נדחתה בנימוק, שלגופו של עניין ההחלטה נכונה, ואין למבקש סיכוי לזכות בערעורו, עדיין אין לראות בכך סוף פסוק לגבי תוקף ההחלטה" (ההדגשה שלי - ת"א).

           חברתו להרכב של מ"מ הנשיא י' כהן, השופטת בן-פורת, הצטרפה לעמדתו (שם, 441):

"אולם מסכימה אני, בכל הכבוד, לעמדתו של חברי הנכבד י' כהן, מ"מ הנשיא, שאפילו דחייה על סמך העדר סיכוי של בקשת רשות לערעור על החלטת ביניים אינה חוסמת את הדרך לערער עליה בעת הערעור על פסק הדין".

           בהמשך, חל שינוי במגמת הפסיקה ונקבע שדחיית בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת מנימוקים שהינם לגוף ההחלטה, חוסמת דיון מחודש בהחלטה במסגרת הערעור על פסק הדין. כך פסק הנשיא שמגר (ע"א 697/83 האחים וינר בתי יציקה בעמ נ' סומך, פ"ד ט(3) 795, 800) (להלן: פסק דין האחים וינר):

"אם במסגרת הבקשה לרשות ערעור נדונה שאלה פלונית לגופה והוכרע בה, אין מקום להעלותה מחדש במסגרת הערעור לפני אותה ערכאה, אלא יש לראות בכך סוף פסוק".